​

ב-ACA למדתי להפסיק לרכל, ואני משתפר במנהגי לא לשפוט אחרים באופן חסר רחמים. חשיבה של הכול-או-לא-כלום בתוך ראשי הייתה עניין קצת יותר מורכב. בכל פעם שהייתי שומע משהו חדש או שונה בפגישה, הראש שלי היה נאטם. בתוך הראש שלי הייתי אומר, "זה לעולם לא יעבוד" או "זה לא נכון לגבַיי ולגבי המשפחה שלי". לפעמים המחשבות האלה היו כל כך סמויות עד שאני עצמי לא שמתי לב שזה מה שאני עושה. אני כל כך אסיר תודה שהמשכתי לחזור לפגישות. למדתי לזהות את החלק שמייצר  חשיבה של הכול-או-לא-כלום. השמיעה שלי, או יכולת ההקשבה שלי, השתפרו פלאים מאז שהתחלתי בכך".

 

זיהוי חשיבה של הכול-או-לא-כלום

​

כאנשים המכוונים על ידי שליטה ופרפקציוניזם, רוב הילדים הבוגרים פועלים על חשיבה של "הכול-או-כלום" , המוכרת גם כחשיבה של "שחור-לבן"  – עד שהם מוצאים את ACA. חשיבה של הכול-או-כלום נפוצה מאוד בקרב חברים חדשים וחברים שנופלים חזרה לתלות-שיתופית [Codependence] או להתמכרות. בתלות-שיתופית כל אפשרויות הבחירה מתמוססות ותהליך החשיבה נשלט על ידי קיבעון כפייתי.  

ב- ACA אנחנו מבחינים בין החלטיות לבין חשיבה של הכול-או-כלום. להיות החלטיים משמעו שחשבנו ברצינות על האפשרויות שלנו, ובחרנו דרך פעולה. בחשיבה של הכול-או-כלום, אנחנו בדרך כלל לא שוקלים אפשרויות אחרות ברצינות. אנחנו דוחפים קדימה בכוח מתוך תחושה של פחד וראייה צרה.

ניתן לחלק חשיבה של הכול-או-כלום לשתי קטגוריות: חיצונית ופנימית. החיצונית כוללת את מה שאנחנו אומרים, והפנימית כוללת את החשיבה שלנו. כאשר אנחנו כותבים או מדברים במונחים מוחלטים ללא ברירות נוספות,  אנחנו בדרך כלל מתנהגים באופן של הכול-או-כלום. אנחנו מלבישים מילים על מחשבות השחור-לבן שלנו.  זוהי תופעה נפוצה בבתים לא בריאים, שבהם דעות או מחשבות מותקפות על ידי המשפחה באמירות גורפות.  הגירסה הפנימית של חשיבת הכול-או-כלום עשויה להיות יותר מורכבת לזיהוי. כיוון שחיינו בתוך הראש שלנו כל כך הרבה זמן כילדים בוגרים, אנחנו לא יכולים לזהות בקלות חשיבה של שחור-לבן. החשיבה של הכול-או-כלום נמצאת שם, אבל היא סמויה בגלל שאנחנו כל כך רגילים אליה. המחשבות האלה כל כך מוכרות לנו, עד שלמדנו לקבל אותן ולהסכים להן כאילו היו עובדה מוצקה. כמו שמתקן-איות לומד מילים באיות שגוי ומפסיק לזהות אותן כשגויות, כך התודעה שלנו לא מזהה את החשיבה של הכול-או-כלום, שהפכה לעניין שבשיגרה כתוצאה מחיי היומיום שלנו בבית לא מתפקד.  אנחנו יכולים לחשוף את חשיבת ה'הכול-או-כלום' שלנו על ידי השתתפות בפגישות. אנחנו מקשיבים למה שאנחנו אומרים על עצמנו. דרך נוספת היא לכתוב את המחשבות שלנו.

חשיבה של הכול-או-כלום לא משאירה מעט מאד מקום למגוון. בדרך כלל, אין גווני ביניים או "בין-לבין". הילד הבוגר רואה את עצמו או כנפלא לחלוטין או כנורא לחלוטין. הוא מבריק או טיפש. הוא מושלם או בלתי-כשיר. אנשים הם או נהדרים או איומים. חשיבה כזו מתאפיינת בנוקשות, גבולות חמקמקים וביקורתיות-יתר כלפי עצמי וכלפי אחרים. חשיבת שחור -לבן גורמת לנו להתווכח עם אחרים באופן בלתי הוגן וחסר הגיון. ברוב המקרים אנחנו יותר מנסים לפגוע במי שמולנו מאשר משתדלים למצוא פתרון. שום דבר לא בא על פתרונו. הוויכוחים חוזרים על עצמם שוב ושוב בלי סוף. אי אפשר להשיג פיכחון רגשי [Emotional sobriety] אמיתי עד שלומדים לזהות ולהתמודד עם סוג זה של חשיבה.

שורשיה של חשיבת הכול-או-כלום נעוצים במסריהם ובפעולותיהם של הורינו. אנחנו יכולים לשמוע את קולו של אחד ההורים כשאנחנו מדברים או מקבלים החלטות בחיינו כאנשים מבוגרים. אפילו אם קיבלנו החלטה מודעת להיות שונים מהורינו, אנחנו עדיין יכולים לשמוע את הקולות שלהם בקולנו שלנו. אנחנו יכולים לזהות את העמדות [Attitudes] שלהם. זה אולי אחד הסימנים הדרמטיים ביותר שהפנמנו את העמדות ואת אי-התפקוד   [Dysfunction] של הורינו.

לאמירות הכול-או-כלום יש פגם רציני: האדם שאומר אותן בדרך כלל לא יכול לעמוד מאחוריהן. דוגמה לאמירה של הכול-או-כלום היא הכותרת של פרק זה. "זה לעולם לא יקרה לי". אמרנו שלעולם לא נהייה אלכוהוליסטים או נתחתן עם אלכוהוליסטים, אבל עשינו זאת. אמרנו שאף פעם לא ננהג כלפי אחרים לא כשורה או שלעולם לא נעביר הלאה את חוסר התפקוד של הורינו, אבל עשינו זאת.  אנחנו משתמשים באמירות של הכול-או-כלום – שלמדנו מהורינו או קרובינו – למטרות שונות. אנחנו משתמשים באמירות אלה כדי לשלוט באחרים, להרחיק אחרים ולהימנע מלבקש עזרה. "אחרים אולי זקוקים לעזרה רגשית", ייתכן שאנחנו אומרים. "אני לעולם לא אזדקק לזה. אני לא מושלמת, אבל אני מסתדרת מצוין בעצמי."

אמירות של הכול-או-כלום בדרך כלל מכילות את אחת המילים הבאות או הטיות שלהן: לעולם, אף פעם, חייב, מוכרח, תמיד, אין, אַל. אמירות אלה נותנות לנו הרגשה של שליטה או ביטחון, אך זו הרגשה חולפת.  במרבית המקרים אנחנו לא יכולים לעמוד מאחורי האמירות האלה בעשייה עקבית. לאחר זמן מה, המילה או המילים שלנו מאבדות מערכן בעיני הקרובים לנו. הם יודעים שאנחנו לא אומרים את מה שאנחנו מתכוונים או עושים את מה שאנחנו אומרים.

דוגמאות לאמירות של הכול-או-כלום: ההורים שלי בטוח לא היו מושלמים, אבל אני פשוט הייתי מרדנ/ית. אף פעם לא עשיתי מה שאמרו לי.  תמיד הייתי עקשני/ת. אני לא מקשיבה לאחרים.  אני תמיד מסתבכ/ת בצרות. אני תמיד מוצא/ת דרך להרוס הכול.  אין לי מושג איך נקלעתי לצרה הצרורה הזאת. אי אפשר להתחרט אחרי שמחליטים.  אני לא יודע/ת מה זה רגשות. אני לא יכול/ה להבין רגשות.  אסור לך אף פעם לכעוס. אף פעם אל תבטחי בגברים. אף פעם אל תבטח בנשים.  אדם חייב תמיד לכבד את הוריו ואת המבוגרים ממנו. אלוהים אוהב רק ילדים וילדות קטנים טובים.

יש כמובן עוד דוגמאות לחשיבה של הכול-או-לא-כלום, אבל זו נקודת פתיחה טובה. הצעד הראשון הוא לזהות את ההתנהגות. דוגמה קלסית לחשיבה של הכול-או-כלום היא כשילד/ה בוגר/ת מרגיש/ה לבד או נטוש/ה אחרי אי-הסכמה עם דמות סמכות או עם בן/בת-זוג. התרחיש הולך כך: בן/בת-הזוג או אדם קרוב אחר לא מסכים עם הילד/ה הבוגר/ת. הילד/ה הבוגר/ת נסוג/ה לשלב כלשהו בילדות ומרגיש/ה לא בסדר, פגומ/ה או לא רצוי/ה. בגלל שהוא /היא שומע/ת כל צורה של ביקורת כהתקפה, הילד/ה הבוגר/ת מאמינ/ה שיכולה להיות לכך מסקנה אחת בלבד: "אני לא בסדר, או פגום/ה." מסקנה זו אינה קשורה כלל למחלוקת עם בן/ת-הזוג, אבל היא כעת מצטרפת לקלחת ואינה מאפשרת פתרון מעשי. בדרך כלל סוג כלשהו של האָשָמה נכנסת לתמונה. אמירות של הכול-או-כלום צצות לאורך כל הוויכוח וה"ברוגז", שבדרך כלל מגיע בעקבותיו.

כשאנחנו מתווכחים, ייתכן שנגיד:  "את תמיד מאשימה אותי שאני משאיר את מושב השירותים מורם, כשאת זו שאף פעם לא מנקה את הבית. " "אתה אף פעם לא מקשיב לי." "לעולם לא תבינ/י אותי".  "נתתי לך הכול, ואת/ה לא נתת לי שום דבר בחזרה. "

ללא עזרה, אנחנו לא יודעים איך להתווכח עם אחרים באופן בונה, ונדונים לשחזר ויכוחים שאינם מובילים לשום מקום. אנחנו חוזרים על הדפוס של וויכוחים פוגעניים שלו היינו עדים כילדים. שום דבר לא בא על פתרונו ואנחנו מזיקים לעצמנו ולבני-שיחנו.

אם יש לנו ילדים, אנחנו משפיעים גם עליהם. אנחנו לא מתכוונים לעשות כך אבל זה מה שקורה. הוויכוחים שלנו משנים את הילדים שלנו אפילו כשהם אינם בעין הסערה. אנחנו יודעים שזה נכון מכיוון שזה גם מה שקרה לנו; עם זאת אנחנו לא יוצאי דופן, יש מיליוני הורים שנמצאים בדיוק במצבנו. ב – ACA אנחנו לומדים לריב באופן הוגן וגם לשים לב כשאנחנו מוציאים מפינו אמירות שלא היינו רוצים לעמוד מאחוריהן. אנחנו רואים איך מוצא פינו והמסרים שפג תוקפם עלולים להשפיע על אחרים. אנחנו לומדים להפסיק, להמעיט או לרכך אמירות כאלה של הכול-או-כלום. אנחנו רואים בהן כלים מקולקלים שנוצרו מתוך אי-תפקוד, שכבר אינם משרתים אותנו. אנחנו לומדים לריב באופן הוגן על-ידי הנכונות לתרגל עקרונות של כנות וסליחה-עצמית. לא נעשה זאת לבד. נקבל עזרה מחברי ACA אחרים ומ'הכוח העליון'. כעבור זמן מה, אנחנו לומדים להגיד מה שאנחנו מתכוונים ולהתכוון למה שאנחנו אומרים. אנחנו מתחילים לתת אמון בעצמנו שנעמוד במילה שלנו.

 

הורה פנימי ביקורתי או קול/הרגשה פנימיים ביקורתיים

​

'ההורה הפנימי הביקורתי שלו צץ במקום העבודה'

"לקח לי זמן לזהות את הקול הפנימי הביקורתי שעליו שמעתי בפגישות. בהמשך הבנתי שהוא היה שם כל הזמן, אבל כל כך התרגלתי למחשבותי השליליות עד שלא יכולתי להבחין כמה ביקורתי הייתי כלפי עצמי. המסרים השליליים ניגנו בתוך ראשי במשך תקופה כה ארוכה עד שזה נראה לי נורמלי.  בנוסף למה שלמדתי בפגישות, המטפלת שלי הצביעה על כך שאני שלילי מדי, אבל גם אותה לא הבנתי. משהו שקרה בעבודה גרם לי להבין כמה ביקורתי הייתי כלפי עצמי. כבר השתתפתי זמן מה בפגישות ACA, ואז יום אחד עשיתי טעות בעבודה. מיד שמעתי את הקול הזה רועם בתוך ראשי – "אידיוט שכמוך. אתה לא יכול לעשות שום דבר כמו שצריך. אתה אף פעם לא מקשיב למה שאומרים לך".  נעצרתי וזיהיתי את הקול כקולו של אבי. חשבתי לעצמי, "זה מה שהם מדברים עליו בפגישות".  במשך הימים הבאים, התחלתי להיזכר בפעמים אחרות שבהן צרחתי על עצמי מבפנים. התחלתי לשמוע את ההורה הפנימי הביקורתי שלי. לא יכולתי להאמין אבל כמעט כל משפט היה שלילי כלפי עצמי או מטיל ספק בעצמי."

​

[מתוך פרק 2 בספר הגדול האדום, עמ' 43, "לי זה אף פעם לא יקרה"]