"הכחשה היא הדבק שמחזיק את הבית הלא מתפקד. סודות משפחתיים, רגשות שמתעלמים מהם ותוהו ובוהו ניתן לחיזוי הם חלק ממערכת משפחתית לא מתפקדת. המערכת מאפשרת להסכים לקבל רמות מזיקות של התעללות או התנהגויות לא בריאות אחרות. עקב הישנות חוזרת שוב ושוב, ההתעללות נחשבת לנורמלית על ידי בני המשפחה. בגלל שחוסר התפקוד נחשב נורמלי או קביל, הילד הבוגר יכול להכחיש שבכלל קרה משהו לא נעים בילדות. באותה מידה, ילדים בוגרים רבים יכולים לזכור בפירוט רב את זוועות גידולם בבית לא מתפקד. אך רבים מהם זוכרים זאת ללא רגש או בלי להתחבר לתחושת האובדן העמוקה שכל אירוע גרם. זוהי הכחשה של רגשות, אשר מזוהה במאפיין 10 של "רשימת המכולת" (הבעיה).
צורות הכחשה אלה מאפשרות לילד הבוגר לעשות סטריליזציה של הסיפור המשפחתי כאשר הוא/היא מדברים על שנות הגדילה שלהם. הכחשה יכולה גם לגרום לנו להאמין שנמלטנו מחוסר התפקוד המשפחתי בעוד שלמעשה נשאנו אותו איתנו לתוך חיינו כאנשים מבוגרים.
הצעד הראשון בשנים עשר הצעדים אומר שאנחנו "חסרי אונים לגבי ההשפעות" של הגדילה במשפחה לא מתפקדת. בצעד זה אנחנו מתבקשים להודות שההתנהגות שלנו כיום מושרשת באירועים שהתרחשו בילדות. חלק גדול מההתנהגות הזאת משקף את הפעולות והמחשבות של האנשים הלא מתפקדים שגידלו אותנו – ההורים שלנו, הסבים / הסבתות שלנו או אנשים אחרים שאצלם גדלנו. מרגע שאנחנו יוצאים מההכחשה, אנחנו מבינים שהפנמנו את ההתנהגות של הורינו. הפנמנו את הפרפקציוניזם שלהם, את השליטה שלהם, את חוסר הכנות שלהם, את הצדקנות שלהם, את הזעם שלהם, את הפסימיות שלהם, את השיפוטיות שלהם. ההתנהגות ואופן החשיבה שלהם הם ההתנהגות ואופן החשיבה שלנו, אם אנחנו כנים לגבי חיינו."

[מתוך פרק 2 בספר הגדול האדום]

מאפיין 10" :חנקנו" את הרגשות שלנו מהילדות הטראומטית שחווינו ואיבדנו את היכולת להרגיש או לבטא את רגשותינו כי זה כואב כל-כך (הכחשה).

מאפיין 10 שופך אור על החלק הגופני של מחלת חוסר התיפקוד המשפחתי. מודל המחלה של ACA מתייחס לגוף, לתודעה ולרוח של ילד בוגר. במחקרים קליניים יש עדויות משכנעות לכך שטראומה או הזנחה מהילדות מאוחסנים ברקמות הגוף של ילדים. הטראומה הרגשית או הגופנית לא חולפת ללא מאמץ לטפל בגורם המקורי. במקרים מסוימים הפגיעה המאוחסנת מובילה לתופעת דיסוציאציה אצל המבוגר. הילד הבוגר מפתח נתק (דיסוציאציה) מהגוף שלו או שלה. כלפי חוץ נראה שהאדם מתפקד בחברה באופן נורמלי; אבל, הטראומה המאוחסנת נמצאת שם, וגורמת לתחלואים גופניים שעשויים להופיע כדיכאון, הפרעות חרדה, היפראקטיביות או "עצלוּת". בגלל ההדחקה או הדיסוציאציה, ילדים בוגרים רבים באמת לא מבינים את זה כאשר מטפל מעלה את האפשרות שהם עוצרים רגשות בתוכם או נמנעים מלהרגיש אותם.